<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פ"י</h1>
<h2>דף ג.</h2>
מסכת הוריות ברישא, (ג' א') אמר רב אסי ובהוראה הלך אחר יושבין שבארץ ישראל. שנאמר (מלכים א' ח'), ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו, קהל גדול, מלבא חמת עד נחל מצרים. כתיב וכל ישראל עמו, קהל גדול למה לי, אלא הני הוא דאיקרו קהל, אידך לא איקרו קהל. פי' רש"י ז"ל דאותם שבחוצה לארץ אינם מן המניין. והר"ם ז"ל כתב הלכות סנהדרין פרק ד' (הלכה ד') אין קרוי אלקים אלא בית דין שנסמכו בארץ ישראל בלבד, והם אנשים החכמים הראויים לדון, שבדקו אותם בית דין של ארץ ישראל והמחו אותם וסמכו אותם. עוד כתב ז"ל (שם הלכה י"א) נראין לי הדברים שאם הסכימו חכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סומכים, ויש להם לדון דיני קנסות ויש להם לסמוך לאחרים, עוד ז"ל (שם הלכה ב') וכיצד היא הסמיכה לדורות, לא שיסמכו ידיהם על ראש הזקן, אלא קוראין אותו רבי, ואומרין לו הרי אתה סמוך, ויש לך רשות אפילו לדון דיני קנסות, עד כאן. ומה שכתב ז"ל אין קרוי אלהים אלא וכו', מסתברא שהוציאו מההוא דפרק החובל (ב"ק פ"ד א') נזקי שור בשור ונזקי שור באדם גובין אותו בבבל, נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור לא, האלהים בעינן וליכא.
ואי אמר אקבעו לי זמנא לדינא בארץ ישראל מקבעינן להו, ואי לא אזל משמתינן ליה. בין כך ובין כך משמתינן ליה, דאמרינן ליה לסלוקי הזיקא מביתיה מדרבי נתן. פרש"י ז"ל וכו'... [וכן פסק הר"מ ז"ל, כתבנוהו למטה בסמוך] כל זה יורה שהסמיכה היא היום. אם כן נראה שדייני ארץ ישראל הוא שיהיו סמוכים כלומר (שיהיה) [אלו שיש] להם זה היכולת. וכן נראה מדברי הר"ם ז"ל סנהדרין פ"ד (הלכה ו') וכבר זכרנוהו למעלה. ובפי' המשנה פרק עד כמה כתב ז"ל כל דיין שראוי לו לדון שנתן לו ראש ישיבה שבארץ ישראל רשות דן דיני קנסות, וכבר זכרנוהו פרק י"א.
<h2>דף יא.</h2>
אבל על היותו משומד לעבודה זרה מחמיר עליו [מורי] זק"ל, שאין יכול לעשות שליח הולכה, דבר זה לשונו. משומד אחר שיצא מברית קדש לבטלה לאו בר שליחות הוא. וממקום שמרבה שליחות מפרש (גיטין כ"ג ב') מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, ופ"ה מהולים ושיהיו בני ברית במצות. כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית (שמות ל"ד כ"ז), וגם אם לא בריתי יומם ולילה (ירמיה ל"ג כ"ה), הרי שהתורה והמצות נקראו ברית. וכל מקום שהוא מרבה משומד לומר בו נקרא אחיך, אינו מרבה כי אם משומד אוכל נבלות לתאבון. ואף למאן דאמר דאוכל להכעיס משומד הוא, מודה בעובד ע"ז, כדאיתא פרק אין מעמידין (ע"ז כ"ו ב'). דאמרינן המינין והמסורות והמושמדין מורידין לבור. ופריך, אני שונה (דברים כ"ב ג') לכל אבדת אחיך לרבות המשומדין, ואת אמרת מורידין. ומשני, סמי מכאן משומדים. ופריך, ולשני ליה כאן במשומד אוכל נבלות לתאבון כאן במשומד אוכל נבלות להכעיס, ומשני, משומד אוכל נבלות להכעיס מין הוא. ואף למאן דאמר בתר הכי דמשומד אוכל נבלות להכעיס הוי משומד ומרבה ליה להחזיר אבדה, במשומד לעבודה זרה מודה דהוי כגוי, וכדאיתא מסכת הוריות פרק בתרא (י"א א'), אלא איזהו מין, זה העובד עבודה זרה. ומורידין המין לבור. וכן פי' זקני ז"ל בפרשת אמור דמרבה משומד להיות מטמא אליו, ופי', דוקא במשומד אוכל נבלות לתאבון דעושה מעשה עמך במקצת, אבל פירש מכל וכל מדרכי ישראל אין כהן מטמא אליו אפילו לאביו וכ"ש לשאר קרובים. ומסכת שמחות (פ"ב) יש שאין מתאבלין עליהם. מכל אלה יש הוכחה שהם כגוי וצריכה גט מידו לידה או ליד שלוחה. כי היכי דגוי שקדש בזמן הזה דאמר הספר (יבמות ט"ז ב') דחוששין לקדושיו, ע"כ אינו ר"ל על ידי שלוחו יתן גט, שהרי אין שליחות לגוי לכולי עלמא, אי משום דלאו בן ברית הוא אי משום דמפקי שליחות מקרא אחרינא מושלח בישראל קא מיירי. ושוב מצאתי בשם רבינו יחיאל וזה לשונו, ובמקום שאי איפשר בשליחות להולכה כגון במשומד, אין מדקדקין כל כך בשליחות לקבלה היכא שהיא גדולה בשנים, וסמכינן לחזקה שהביאה סימנין. ע"כ במשומד סבירא ליה דאין מועיל שליחות להולכה ע"כ. הבאתי את זה מדברי רוח הקדוש מורי, כי עגמה נפשי לקדושתו ולנשרפים בגזרתו, על דבר אמת היתה שריפת גוף ונשמה קיימת, יום שני אל הכסא אחזו פני כסא היו בחטאינו מאד מהרוגי לוד קדושים כלם מספר כלם צדיקים מי יתן בספר ויוחקו ספר' המלך מלכו של עולם לפניו יתנו עדיהם ויצדקו. הוי עוברי ברית דת משה ויהודית שנפרעין מן העידית, והידים ידי עשיו, עושה שלום במרומיו יאמר די לצרותינו ושלום יעשה לנו.
